לימודי תהלים- מִזְמ֥וֹר שישה ועשרים.

מִזְמ֥וֹר שישה ועשרים.

לְדָוִ֨ד | שָׁפְטֵ֤נִי יְהוָ֗ה כִּֽי-אֲ֭נִי בְּתֻמִּ֣י הָלַ֑כְתִּי וּבַיהוָ֥ה בָּ֝טַ֗חְתִּי לֹ֣א אֶמְעָֽד:

בְּחָנֵ֣נִי יְהוָ֣ה וְנַסֵּ֑נִי (צרופה) צָרְפָ֖ה כִלְיוֹתַ֣י וְלִבִּֽי:

כִּֽי-חַ֭סְדְּךָ לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י וְ֝הִתְהַלַּ֗כְתִּי בַּאֲמִתֶּֽךָ:

לֹא-יָ֭שַׁבְתִּי עִם-מְתֵי-שָׁ֑וְא וְעִ֥ם נַ֝עֲלָמִ֗ים לֹ֣א אָבֽוֹא:

שָׂ֭נֵאתִי קְהַ֣ל מְרֵעִ֑ים וְעִם-רְ֝שָׁעִ֗ים לֹ֣א אֵשֵֽׁב:

אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת-מִזְבַּחֲךָ֣ יְהוָֽה:

לַ֭שְׁמִעַ בְּק֣וֹל תּוֹדָ֑ה וּ֝לְסַפֵּ֗ר כָּל-נִפְלְאוֹתֶֽיךָ:

יְֽהוָ֗ה אָ֭הַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ:

אַל-תֶּאֱסֹ֣ף עִם-חַטָּאִ֣ים נַפְשִׁ֑י וְעִם-אַנְשֵׁ֖י דָמִ֣ים חַיָּֽי:

אֲשֶׁר-בִּידֵיהֶ֥ם זִמָּ֑ה וִֽ֝ימִינָ֗ם מָ֣לְאָה שֹּֽׁחַד:

וַ֭אֲנִי בְּתֻמִּ֥י אֵלֵ֗ךְ פְּדֵ֣נִי וְחָנֵּֽנִי:

רַ֭גְלִי עָֽמְדָ֣ה בְמִישׁ֑וֹר בְּ֝מַקְהֵלִ֗ים אֲבָרֵ֥ךְ יְהוָֽה:

לְדָוִ֨ד | שָׁפְטֵ֤נִי יְהוָ֗ה כִּֽי-אֲ֭נִי בְּתֻמִּ֣י הָלַ֑כְתִּי וּבַיהוָ֥ה בָּ֝טַ֗חְתִּי לֹ֣א אֶמְעָֽד: בְּחָנֵ֣נִי יְהוָ֣ה וְנַסֵּ֑נִי (צרופה) צָרְפָ֖ה כִלְיוֹתַ֣י וְלִבִּֽי: כִּֽי-חַ֭סְדְּךָ לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י וְ֝הִתְהַלַּ֗כְתִּי בַּאֲמִתֶּֽךָ: תהלים מזמור שישה ועשרים.

כִּֽי-אֲ֭נִי בְּתֻמִּ֣י הָלַ֑כְתִּי

וַ֭אֲנִי בְּתֻמִּ֥י אֵלֵ֗ךְ פְּדֵ֣נִי וְחָנֵּֽנִי: תהלים מזמור שישה ועשרים.

פְּדֵ֣נִי וְחָנֵּֽנִי:

אם המשורר מבקש שבורא עולם יחנון אותו, יפדה אותו.

אז המשורר למרות היותו תמים הוא חטא.

שלמה המלך שבנה את בית המקדש אמר ככה:

וְשָׁמַעְתָּ, הַשָּׁמַיִם, אֶת-תְּפִלָּתָם, וְאֶת-תְּחִנָּתָם; וְעָשִׂיתָ, מִשְׁפָּטָם.  כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יֶחֱטָא, וְאָנַפְתָּ בָם, וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב; וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל-אֶרֶץ הָאוֹיֵב, רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ, אֶל-לִבָּם, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ-שָׁם; וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ, בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר, חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ, רָשָׁעְנוּ.  וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אֲשֶׁר-שָׁבוּ אֹתָם; וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ, דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר-בנית (בָּנִיתִי) לִשְׁמֶךָ.  וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ, אֶת-תְּפִלָּתָם וְאֶת-תְּחִנָּתָם; וְעָשִׂיתָ, מִשְׁפָּטָם.  וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ-לָךְ, וּלְכָל-פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ-בָךְ; וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם, וְרִחֲמוּם.  כִּי-עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ, הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: מלכים.

כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יֶחֱטָא,

ושוב:

וַ֭אֲנִי בְּתֻמִּ֥י אֵלֵ֗ךְ פְּדֵ֣נִי וְחָנֵּֽנִי:

התמימות של החוטא היא למעשה טיעון להצדקה כמו במקרה השגגה :

יש ערים שהרוצח נס לשם כדי לזכות במשפט צודק כדי לבחון אם רצח בשגגה או בכוונה תחילה ובהתאם המשפט:

שָׁלוֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ:  בְּתוֹךְ אַרְצְךָ–אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.  תָּכִין לְךָ, הַדֶּרֶךְ, וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת-גְּבוּל אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהָיָה, לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ: דברים.

מקרה אחד – בתמימות ללא כוונה תחילה:

וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ, אֲשֶׁר-יָנוּס שָׁמָּה וָחָי:  אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת-רֵעֵהוּ בִּבְלִי-דַעַת, וְהוּא לֹא-שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם.  וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת-רֵעֵהוּ בַיַּעַר, לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן-הָעֵץ וּמָצָא אֶת-רֵעֵהוּ וָמֵת:  הוּא, יָנוּס אֶל-אַחַת הֶעָרִים-הָאֵלֶּה–וָחָי.פֶּן-יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי-יֵחַם לְבָבוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ כִּי-יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ, וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ; וְלוֹ, אֵין מִשְׁפַּט-מָוֶת, כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ, מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: דברים.

כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ, מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

לאדם הזה צריך לספק הגנה במיוחד בזמן הזה שקרוב משפחה או חבר שכועס ברגע הקשה הזה ויכול להרוג את האדם הזה שהרג בשגגה ושהוא נחשב דם נקי::

פֶּן-יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי-יֵחַם לְבָבוֹ,

עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר:  שָׁלֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ.  וְאִם-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ; וְנָתַן לְךָ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ.  כִּי-תִשְׁמֹר אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, כָּל-הַיָּמִים–וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים, עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה.  וְלֹא יִשָּׁפֵךְ, דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וְהָיָה עָלֶיךָ, דָּמִים. דברים.

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ, דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב אַרְצְךָ,

מקרה שני- לא בתמימות, בכוונה תחילה:

וְכִי-יִהְיֶה אִישׁ, שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ, וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו, וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת; וְנָס, אֶל-אַחַת הֶעָרִים הָאֵל.  וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ, וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם; וְנָתְנוּ אֹתוֹ, בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם–וָמֵת. לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עָלָיו; וּבִעַרְתָּ דַם-הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל, וְטוֹב לָךְ: דברים.

וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו,

וְנָתְנוּ אֹתוֹ, בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם–וָמֵת.

כִּֽי-חַ֭סְדְּךָ לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י וְ֝הִתְהַלַּ֗כְתִּי בַּאֲמִתֶּֽךָ: תהלים מזמור שישה ועשרים.

ההליכה פה, היא התהלכות שלא ברגל אלא בדרך הרוח.

גם זאת התהלכות בדרך רוח. רוח לא לנו.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ: איוב.

רַ֭גְלִי עָֽמְדָ֣ה בְמִישׁ֑וֹר בְּ֝מַקְהֵלִ֗ים אֲבָרֵ֥ךְ יְהוָֽה:

תהלים- ליום הרביעי לחודש.

בְּ֝מַקְהֵלִ֗ים

לא בציבור.