פרשת קרח חקת- פרה אדומה.

וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין-בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

פָרָ֨ה

לא עגלה

לֹֽא-עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל:

במשמעות של בתולה.

תְּמִימָ֗ה

לצורך המשל:

כִּי יֵֽשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִֽהְיֶה אֵֽשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָֽהּ: דברים.

יָבֹא עָלֶיהָ

וְשָׂרַ֥ף אֶת-הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת-עֹרָ֤הּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת-דָּמָ֔הּ עַל-פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף: וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל-תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

וְאָסַ֣ף | אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָֽיְתָ֠ה לַֽעֲדַ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא:

הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: הוּא יִתְחַטָּא-ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם-לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם

הוּא יִתְחַטָּא-ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י

כָּֽל-הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר-יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת-מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹֽא-זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹֽא-זֹרַ֤ק עָלָיו֙

וְכֹ֨ל אֲשֶׁר-יִגַּ֜ע עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל-חֶ֨רֶב֙ אוֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ-בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם אוֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵֽעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל-כֶּֽלִי:  וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּ֘יִם֘ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל-הָאֹ֨הֶל֙ וְעַל-כָּל-הַכֵּלִ֔ים וְעַל-הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ-שָׁ֑ם וְעַל-הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֨צֶם֙ אוֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר: וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל-הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב: וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת-מִקְדַּ֨שׁ יְהֹוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹֽא-זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

וְכֹ֨ל אֲשֶׁר-יִגַּ֜ע עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל-חֶ֨רֶב֙ אוֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ-בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם אוֹ בְקָ֑בֶר

יִגַּ֜ע עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה

בַּֽחֲלַל-חֶ֨רֶב֙

חיל שמת בקרב ושגופתו בשדה

אוֹ בְמֵ֔ת

כל מת בשדה

בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם אוֹ בְקָ֑בֶר

גם אלה אותה טהרה:

וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל-הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת-מִקְדַּ֨שׁ יְהֹוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹֽא-זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא:פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

ישראל הם גוי קדוש, שהגוף שלו הוא משכן:

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם: שמות.

וְהָֽיְתָ֥ה לָהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי-הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד-הָעָֽרֶב: וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּע-בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

הטומאה היא אינה טומאת נידת אשה לא כל נידה היא כנידת אשה

יש גם את הטומאה הזאת שמי הטהרה נקראים מי נידה המטהרים טומאה במקרים אלה.

חשוב לזכור:

וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א

וְאִ֤ישׁ

לא אישה.

אלה ימי נידה המיוחסים לזכרים.

.

פרשת קרח חקת- ויקדשו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: אֱמֹ֨ר אֶל-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת-הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת-הָאֵ֖שׁ זְרֵה-הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי-הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי-יְהֹוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַֽהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא-יִהְיֶ֤ה כְקֹ֨רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

למרות שקרח לא היה נכון למקום עדין הוא הקריב בקדש וכלי הקדש להקרבה נקדשו, כלים אלה נשמרו לזכרון במקרה הזה זכרון לישראל לחטא שנעשה בישראל כדי שלא יקרבו מישראל שאינם מזרע אהרון ושזרים לדבר על פי דבר הבורא, למקום הכהנה.

.

פרשת המנחה- בהעלתך- נדר נזיר.

לימודי תורה- שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהֹוָֽה:  מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל-מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַֽעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִֽיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל:  כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵֽעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵֽחַרְצַנִּ֛ים וְעַד-זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל:  כָּל-יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹֽא-יַעֲבֹ֣ר עַל-רֹאשׁ֑וֹ עַד-מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר-יַזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִֽהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ: כָּל-יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא:  לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹֽא-יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל-רֹאשֽׁוֹ: כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהֹוָֽה: פרשת הַמִּנְחָה֙-בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙.

נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהֹוָֽה:

קודם מה זה נדר נזיר לבורא עולם,

מה זה נדר,

ברור שלא כל הבטחה היא נדר, נדר חייב להיות עם שבועה לבורא עולם, באין שבועה הדבר אינו נחשב לנדר.

נדר ליהוה- פרשת בהר סיני.

יש נדר ויש נדר נזירות,

אדם נודר לא לעשות כך וכך, להתנזר מדבר,  והדבר חייב להיות לשם בורא עולם כמו שאתם אומרים לשם שמים,

אשה שמנה שמבטיחה שמעתה היא תפסיק לאכול כך וכך, היא אמנם מבטיחה להתנזר מדבר להשגת דבר, אך ברור לכולנו שהדבר אינו נדר ואין בכך משהו של נדר לשם בורא עולם, אולי בשביל בעלה.. למצוא חן בעיני בעלה או משהו כזה.. אך ברור שאין פה נדר לבורא עולם לשם עבודת הבורא או משהו כזה ומשכך לא נכון להאשים אשה כזאת בהפרת נדר.

ברור שאותה שמנה שהבטיחה להתנזר מכך וכך ושלא עשתה זאת בנדר בשבועה לא צריכה לקיים את ההתנזרות שמחוייב כל נודר נדר נזיר לכל זמן הנדר, אם תחם את הנדר בזמן או עד התרת הנדר:

מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל-מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַֽעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִֽיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל:  כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵֽעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵֽחַרְצַנִּ֛ים וְעַד-זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל:

הנודר נדר התנזרות אסור לו ללכת גם ללוויה, לטקס קבורה:

כָּל-יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא:  לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹֽא-יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל-רֹאשֽׁוֹ:

האיסור הזה על הנודר נדר נזירות שיש להזהר בו מאוד מאוד וגם אם בשוגג קרה הדבר:

וְכִֽי-יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָֽהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ:  וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶ֨ל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵֽאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל-הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת-רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:  וְהִזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ אֶת-יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ:

אז יש פעולה מתקנת כי בזמן כזה בנדר האדם הוא בעת קדושה ככתוב:

כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהֹוָֽה:

.

פרשת המנחה- בהעלתך- כל טמא לנפש.

לימודי תורה- שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן-הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל-צָר֖וּעַ וְכָל-זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ: מִזָּכָ֤ר עַד-נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל-מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת-מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם: וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פרשת הַמִּנְחָה֙-בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙.

צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן-הַֽמַּחֲנֶ֔ה:

כָּל-צָר֖וּעַ

וְכָל-זָ֑ב

לא רק טומאת מחלה גם טמא לנפש מבחינת טומאת מעשים:

וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ:

.

בהמה להקרבה ושלא להקרבה- פרשת קדשים.

לימודי חודש שישי, שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ: בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵֽאָכֵ֖ל וּמִֽמָּֽחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד-י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:  וְאִ֛ם הֵֽאָכֹ֥ל יֵֽאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה:  וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֹנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי-אֶת-קֹ֥דֶשׁ יְהוָֹ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: פרשת קְדשִׁים.

וְכִֽי-תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח-תּוֹדָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ: בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: פרשת קְדשִׁים.

יש עניין עם מועדים מבחינת אוכל של בשר שהוא זבח לבורא עולם:

ברור לכל שהדבר נכון לבשר שהוא לזבח ולא למאכל בשר שאינו לזבח, להקרבה.

.

בהמה לרבעה- פרשת קדשים.

לימודי חודש שישי, שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

וּבְכָל-בְּהֵמָ֛ה לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה-בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא-תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא: פרשת קְדשִׁים.

לרבעה הריבעים נחשבים הילדים של איש והאשה, הנולד מהם.

האיסור לשכב עם בהמה משכב שכבת זרע לצורך הרבעה מלמד שבהמה יכולה להרביע אשה במובן שיכול להוולד ממשכב זה ילוד.

.

טומאת שכבת זרע- פרשת קדשים.

לימודי חודש שישי, שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

וְאֶל-אֵ֨שֶׁת֙ עֲמִ֣יתְךָ֔ לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ: פרשת קְדשִׁים.

שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע

אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל-טְמֵא-נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָֽרַע: אוֹ-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל-שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ: נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע-בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם-רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם: נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע-בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם-רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם: וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא: פרשת קְדשִׁים.

גם במקרה אהרן הכהן מוזכר הזרע כשכבה טמאה.

כל המשכבים המטמאים הם משכבים שהזכן נותן שכבת זרע בהן והיא זאת שמטמאת, לא כטומאת הנידה לאורך שני שבועות לעתים, תלוי באורך ימי הנידה ושבוע טהרה לאחר ימי הנידה, במקרה שכבת זרע, גם בין איש לאשתו הזרע מטמא עד הערב והטהרה היא עד לאחר כיבוס הבגדים ומרחץ עד הערב, במקרה של כהן לקדש רק בבוקר עם בא השמש למחרת ערב הטהרה:

גם ממקרה זה ניתן ללמוד שהיום מתחיל ונגמר בבקר כמו במקרה זה:

וְכִֽי-תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח-תּוֹדָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ: בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: פרשת קְדשִׁים.

בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל

עד הבקר במשמעות שעד הבקר נחשב כסוף היום של אותו יום:

לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

.

בחטאו יומת- גילוי ערווה- פרשת קדשים.

לימודי חודש שישי, שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

בן אחות שמגלה את ערוות אחות אימו נחשב חוטא, הוא בלבד החוטא:

עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי-שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא: פרשת קְדשִׁים.

וזאת בראיה.

ברור שבמשכב עם דודתו שניהם החוטאים והדין הוא לא דין מוות:

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת-דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ: פרשת קְדשִׁים.

במקרה של שני אחים שהוא ראה וגם היא ראתה, שניהם חוטאים בחטא שהדין עליו כריתת נפש:

וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר-יִקַּ֣ח אֶת-אֲחֹת֡וֹ בַּת-אָבִ֣יו א֣וֹ בַת-אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת-עֶרְוָתָ֜הּ וְהִ֨יא-תִרְאֶ֤ה אֶת-עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֹנ֥וֹ יִשָּֽׂא: פרשת קְדשִׁים.

ישא עוונו גם כשהיא לא ראתה:

עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת-אָבִ֨יךָ֙ א֣וֹ בַת-אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן: פרשת קְדשִׁים.

הוא נושא בחטא לבדו:

איש בחטאו יומתו, המגלה ערווה לא מחטיא את האדם שאסור לו לגלות ערוותו.

.

טהרה עם וללא הקרבה- פרשת הטמא והטהור.

לימודי תורה- חודש חמישי- שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק:  וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת:  וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת: פרשת הַטָּמֵא וְהַטָּהֹר.

בתורת הצרעת כחלק מתהליך הטהרה מטומאה יש גם הקרבת קורבן בסוף התהליך מטמא לטהור.

יש טומאה וטהרה שלא נדרש להקריב כדי להטהר כמו במקרה הזה:

וְאִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת-כָּל-בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:  וְכָל-בֶּ֣גֶד וְכָל-ע֔וֹר אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:  וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָֽחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָֽמְא֖וּ עַד-הָעָֽרֶב: פרשת הַטָּמֵא וְהַטָּהֹר.

והזה:

וְאִשָּׁה֙ כִּי-תִֽהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:  וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא: וְכָל-הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: פרשת הַטָּמֵא וְהַטָּהֹר.

שרחצה בלבד נדרשת לטהרה עם הגבלת זמן עד הערב להתרחץ.

במקרה הזה, יש צורך בטהרה עם הקרבה:

וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי-יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת-נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי-תָז֖וּב עַל-נִדָּתָ֑הּ כָּל-יְמֵ֞י זוֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּֽהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא: כָּל-הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁ֨ר-תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כָּל-יְמֵ֣י ז֣וֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה-לָּ֑הּ וְכָֽל-הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ: וְכָל-הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְאִם-טָֽהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָֽפְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר: וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח-לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵֽבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת-הָֽאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת-הָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ:

וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי-יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת-נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי-תָז֖וּב עַל-נִדָּתָ֑הּ כָּל-יְמֵ֞י זוֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּֽהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא

הנידה היא לא בעתה ולא כהרגלה, ולא כמנהגה, ימים רבים זוב דם שלא בעת ימי ולא כימי הנידה של האשה.

ולכן כמו מחלה , כמו טומאת הצרעת גם במקרה זה- הקרבה.

.

טמא הוא לכם- פרשת הטמא והטהור.

מעודכן- לימודי תורה- חודש חמישי- שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

פרשת הַטָּמֵא וְהַטָּהֹר.

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם:  דַּבְּר֛וּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ מִכָּל-הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל-הָאָֽרֶץ:  כֹּ֣ל | מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַֽעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ: אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִמַּֽעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶת-הַ֠גָּמָ֠ל כִּי-מַֽעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: וְאֶת-הַשָּׁפָ֗ן כִּי-מַֽעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:  וְאֶת-הָֽאַרְנֶ֗בֶת כִּי-מַֽעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם:  וְאֶֽת-הַֽ֠חֲזִ֠יר כִּֽי-מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֨סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא-יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:  מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם: פרשת הַטָּמֵא וְהַטָּהֹר.

טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: פרשת הטמא והטהור.

ידוע שיש דברים שישראל נבדל בהם ומתנזר מהם כי הם טמאים לו.

כמו מזון, אורחות, מועדי נשים בחודש, חתונות עם מי שאינו מישראל או עם מי שאינה מישראל. מה נכון לו ומה לא נכון לו מבחינת מה מטמא אותו ומה לו ומה יכול להוליד משך ומה לא.

וגם בתוך ישראל כמו כהנים עם מי מישראל מותר להתחתן או לא להתחתן מאותה סיבה שהדבר טמא לכהן ומשכך מטמא את זרעו, מה שמטמא את זרעו של הכהן, לא מטמא את זרע ישראל.:

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: ספר ויקרא.

צריך לשים לב שגם בהקשר הזה מדובר בענייני טומאה שההפוך לה הוא הטהרה.

ומשכך תולדה לדבר היא אינה טהורה.

לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדְּשׁוֹ: פרשת הטמא והטהור.

כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו

אותו הדבר עם ישראל ביחס לעמים:

וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ (וישתחו) וַיִּשְׁתַּחֲווּ:  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: בראשית.

כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם:

ישראל לא יכל לשבת באותו שולחן עם המצרים על פי חוקת מצרים כחוקת תועבות, בהמשך לאחר יציאת מצרים גם בחוקת ישראל יש זרים שהם תועבה לישראל מבחינת ישיבה בשולחן כהן מבחינת לחם הקודש בעת קודש:

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִֽהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ:

זאת אומרת שאם יש לה זרע הילדים שלה אסורים לשולחן הכהן הזה, שולחן שכר הכהן, כי זה שכר בעבור עבודת הקודש וגרושה וזרעה לא יכול לאכול משכר זה.

ובשולחן הפסח-

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ:  וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּֽוֹ: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵֽאָכֵל לֹֽא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בֽוֹ:  כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ:  וְכִֽי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַֽיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַֽעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּֽוֹ:  תּוֹרָה אַחַת יִֽהְיֶה לָֽאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתֽוֹכְכֶֽם: וַיַּֽעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה וְאֶֽת אַֽהֲרֹן כֵּן עָשֽׂוּ: שמות.

כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ:

תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ:

כמו שיש אסור לדבר יש מותר לדבר שלא מישראל, הגר שמקבל את חוקת ישראל

כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ:  וְכִֽי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַֽיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַֽעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּֽוֹ:

בהמשך גם בעניני אורחות כפרנסה שעיסוק,  ישראל בעצמו היה תועבה למצרים בארצו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: בראשית.

כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן:

.